Saturday, Aug 19th

Last update10:01:33 AM

אמצעי הוכחה וגביית ראיות

  • PDF

 

עדים, ראיות בכתב וחפצים

1. חפצים ומסמכים

באופן עקרוני, מחלקים ראיות לשלושה סוגים: עדים, חפצים ומסמכים. יכול להיות שאם נביא מסמך לביהמ"ש זה לאו דווקא יהיה מסמך, אלא משהו אחר. כמו אם נגיש אגרטל כמוצג, זה לאו דווקא יהיה חפץ. לכן אנו רואים שהחלוקה הזו היא לא לפי התכונות הפיזיות של הראיה, אלא המטרה שלשמה מובאת הראיה. כלומר, הסיווג של ראיה הוא סיווג פונקציונאלי. ייתכן שחפץ יסווג כמסמך ומסמך יסווג כחפץ. איך מבחינים? מסתכלים על הראיה ובודקים מה ניתן להפיק ממנה, או מה התכוון מי שהגיש את הראיה הזו להוכיח באמצעותה.

 

ראיה חפצית היא בד"כ ראיה שמובאת רק כדי להוכיח את עצם קיומה. האם קיימת או לא קיימת. ראיה שמסווגת כמסמך, תסווג כמסמך לצורך הוכחת התוכן. לא קיים או לא קיים אלא מה יש בתוך זה. אם עצם ההוכחה כקיום, הסיווג את הראיה כחפץ ואם תוכן, נסווגה כמסמך.

 

למשל, צוואה זה כמה דפים שכתוב עליה משהו. זה יכול להיות גם ראיה חפצית וגם כמסמך, תלוי למה ייעודה. היא יכולה להגיע לביהמ"ש לכל מיני מטרות ולכל מיני סוגים של הליכים ואם יש לנו התנגדות לקיום צוואה, כלומר יש צד שטוען שבכלל לא נכתבה צוואה והירושה במקרה הספציפי הזה היא ירושה על פי דין, כלומר חצי לבן הזוג וחצי לילדים וכו'. במצב זה, הצוואה תסווג כחפץ, קיים או לא קיים. האם כתבו אותה או לא? אותו הדבר האם יש התנגדות לתוקף הצוואה. האם פג תוקפה, האם נעשתה בטווח הזמנים הנכון, כי אז תסווג כחפץ. אבל באותו מקרה בדיוק, אם שואלים שאלה אחרת בקשר לצוואות, כמו האם הייתה השפעה בלתי הוגנת. למשל, שהמוריש מוריש את הצוואה למטפל שהיה איתו 24 שעות ולא לילדיו, לכן יטענו הילדים שאביהם כתב את הצוואה בהשפעה בלתי הוגנת. כי אז נביא את הצוואה ונתקוף את התוכן ונגיד שהוא נתון להשפעות בלתי הוגנות. ואז אותם דפים במעמד אחר, לא יהיו חפץ אלא מסמך ואז נראה מהי ההשפעה הראייתית לכך.

 

מצבה – יכולה להיות או מסמך או חפץ. כלומר, אם אנו רוצים להוכיח את העובדה שאדם נפטר ואין לנו תעודות, המצבה יכולה לשמש הוכחה לשאלה האם הוא מת או לא, אך אם נרצה להוכיח מעבר לכך למשל איך הוא מת, אותה מצבה לא חפץ לצורך העניין. שוב, זה תלוי מה אני רוצה להוכיח במשפט עצמו.

 

כלל הראיה הטובה ביותר – כלל האותנטיות

יש משהו מהותי להבחנה הזו. ההבחנה בין מסמך וחפץ רלוונטי בין היתר לכלל הראיה הטובה ביותר. הכלל שונה אך היה קיים משך שנים רבות ועדיין פועלים על פיו ומפעילים את החריגים לכלל הזה באופן מצומצם.

 

הכלל הזה אומר, שהוא חל רק על מסמכים ולא על חפצים. כלומר על ראיות תוכניות ולא על ראיות חפציות. הכלל אומר, שבעל דין שמבקש להגיש לביהמ"ש מסמך, כי הוא רוצה להוכיח את תוכן המסמך, צריך להגיש את המקור. זה נקרא גם כלל האותנטיות. זה היה גם כלל של קבילות, כלומר אם אין לך את הצוואה המקורית אותה אתה רוצה לתקוף את ההשפעה הבלתי הוגנת שנכתבה בה, לא תוכל לגשת לביהמ"ש אם אין לך את המקור.

 

פס"ד פלד – אדם פלש או פרץ למבנה כדי לגנוב דרך החלון. שבר את החלון והראיה היחידה שקשרה אותו לעבירה היא טביעות אצבע על הזכוכית השבורה. השאלה שעמדה בפני ביהמ"ש היא, האם המשטרה צריכה להביא את שברי הזכוכית או שניתן להסתפק בצילום. השאלה היא מה אנו רוצים להוכיח באמצעותה. אם יש לנו את שברי הזכוכית ואנו מתכוונים להוכיח את הפריצה עצמה, כלומר האם הייתה פריצה אם לאו, שברי הזכוכית יהיו חפץ. אך אם נרצה להוכיח את הקשר שבין העבריין לבין הפריצה הספציפית, נצטרך להוכיח שהעבריין הזה שטביעות אצבעותיו עברו דרך החלון הזה, כלומר הזכוכית השבורה כתוב עליה שפלוני עבר כאן. כלומר הזכוכית היא במובן של מסמך שכתובים עליו הפרטים על הנאשם. במצב דברים כזה, אנו צריכים את טביעות האצבע ולכן שברי הזכוכית יסווגו כמסמך ואם כך, לפי כלל הראיה הטובה ביותר חייבים להביא את המקור. כלומר, את שברי הזכוכית בשקית. במקרה הזה לא היו שברי הזכוכית ולכן לא היה המקור וכן עדיין היה קיים כלל הראיה הטובה ביותר. אם אין לנו מקור, אי אפשר להרשיע ואם זו הראיה היחידה בתיק, זה מצב לא נעים. לכן זיכו את פלד, שכן לא הייתה ראיה אחרת.

 

ביקורת על פסה"ד – כל הצדדים שכחו סעיף קטן מפקודת הפרוצדורה הפלילית, סע' 6(3) שקבע, שיש חריג שמדובר בטביעות אצבע. הסע' אומר, שתצלום של טביעות אצבע יהיה קביל כראיה, אם הוא נלקח מזירת העבירה ועבר אישור של המפקח.

 

הכלל הזה השתנה בעקבות פס"ד אונגר שקבע, שהכלל הזה של הראיה הטובה ביותר לא כלל של קבילות עוד, אלא כלל של משקל. אם כך, אזי נקבל את העתק וניתן לו משקל בהתאם, בנסיבות מסוימות הוא יהיה חזק ובאחרות חלש.

 

2. ראיות

הבחנה בין ראיות ישירות, ראיות נסיבתיות וראיות סטטיסטיות

 

א. ראיות ישירות – ראיה שמוכיחה ומצביעה באופן ישיר על הדבר שאנו רוצים להוכיח. למשל אם רוצים להוכיח רצח, ראיה ישירה זה עדות של אדם א' רואה את אדם ב' דוקר אדם אחר. התפקיד המרכזי של ראיות ישירות הוא בשאלת המהימנות. ראיה כזו נחשבת לראיה מאוד חזקה.

 

ב. ראיות נסיבתיות – ראיה שלא מוכיחה באופן ישיר את הדבר שאני מבקש להוכיח, אלא היא מוכיחה קיומה של איזושהי נסיבה שממנה ניתן להסיק על התקיימות איזושהי עובדה שאותה אנו רוצים להוכיח. כלומר זה לראות אדם עם סכין, יוצא מחדר שהסכין מגואלת בדם אך לא ראה את המעשה עצמו, לכן זוהי ראיה נסיבתית. כלומר, לא רואים בעיניים את הדבר אותו אנו רוצים להוכיח, לכן היא נסיבתית ולא ישירה. המסקנה שנגיע אליה לאחר נסיבות אלה היא, שאותו אדם רצח, אך לא יוכל להעיד על כך כי לא ראית, אך תוכל להעיד רק על הנסיבות.

 

האם יש הבדל לעניין הקבילות בין ראיה נסיבתית לבין ראיה ישירה? אין הבדל בקבילות. התפקיד המרכזי של ביהמ"ש הוא במהימנות. התפקיד המרכזי כשמדובר בראיות נסיבתיות הוא להסיק מסקנות. האם ניתן להסיק מסקנה מהראיה הנסיבתית, כלומר האם ניתן להבין ממנה האם נתקיימה הנסיבה אם לאו. הרעיון הוא להסיק את המסקנה ההגיונית ביותר על פי השכל הישר. המסקנה היחידה שניתן להסיק בנסיבות העניין.

 

לעניין משקל יש הבדל בין שני סוגי הראיות? אין הבדל. זהו כלל שנקבע בפסיקה. כוחן של הראיות זהה, ראיה נסיבתית יכולה להרשיע ברצח וגם הישירה. לכן כוחן לעניין המשקל זהה. פס"ד נגר – פס"ד שהרשיעו ברצח ללא גופה משנת 79. ארביב שנרצח, היה עבריין ידוע ועסק בסרסרות ובסמים שנים רבות, היה מוכר למשטרה. כל החשודים בתיק הזה היו עבריינים ולכן קשה לייחס מהימנות על עדים כאלה. בתיק זה היה אישום ברצח, לא הייתה גופה ולכן גם לא ניתן היה לדלות ראיות מהגופה. מה שיש זה ראיות נסיבתיות. יש מצב שבו נגר ונאשם נוסף בתיק שהיו בחופשה בת 48 שעות מהכלא רצחו במהלכה את ארביב. היו ראיות נסיבתיות. ראשית היה מניע. שיחה של נגר עם גיסתו שאמר לה שלא תדאג, הוא לא יטריד אותה יותר – כך העידה הגיסה. נסיבה אחרת, נגר וחברו נצפו נכנסים לחנות ורוכשים כלי נשק, ראו אותם והעידו על כך. ראו אותם נכנסים לביתו של ארביב ויוצאים ממנו וזו הפעם האחרונה שראו אותו יוצא מביתו בכלל. חוץ מזה הייתה ראשית הודאה, שכן כשהם חזרו הביתה ונשאלו היכן ארביב והם אמרו שהוא התבזבז. היו אף עדויות סותרות במשטרה ובביהמ"ש. שמגר קבע, שניתן להוכיח את המוות באמצעות ראיות ישירות ובאמצעות ראיות נסיבתיות. זה נכון גם כשמדובר ברצח, כעבירה מאוד מאוד חמורה. מההלכה שקבע נלמד, שלראיה נסיבתית אין משקל נמוך מראיה ישירה.כלומר, ניתן להוכיח באמצעות שתיהן את אותו הדבר בדיוק – את הרצח. החשוב הוא טוען שמגר, שהשכנוע צריך להיות כזה, שהצטברות כל הראיות הנסיבתיות מביאות למסקנה חד משמעית והגיונית שהעבירה בוצעה, כי בראיות נסיבתיות אנו מסיקים מסקנות ולא ניתן לומר אולי וייתכן.

 

פס"ד עו"ד שמעון חרמון – דוגמא קלאסית למקרה של הרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות בלבד. הואשם ברצח חברתו לשעבר, אחות במקצועה ששמה כרמלה בלס. חרמון לא הודה מעולם ועד היום נמצא בכלא על רצח. לתביעה לא הייתה ולו עד אחד שראה את הרצח. ביהמ"ש לא יכול היה לקבוע איך בדיוק היא נרצחה ובכל זאת, הרשיע את חרמון ברצח. שלח אותו למאסר עולם וכל זה על סמך ראיות נסיבתיות בלבד. כרמלה בלס הייתה בהיריון. באוזני אחותה היא סיפרה שאבי העובר הינו חרמון. היא אף כתבה זאת ביומנה האישי – ראיה נסיבתית. היא התכוונה לפגוש אותו בערב שהתברר שהיה אחרון בחייה, אף סיפרה זאת לאחותה וגם רשמה ביומנה על כך. לא הייתה ראיה שהיא אכן נפגשה איתו. במשך אותו ערב, חרמון היה בעשרות מקומות – סידור אליבי. כלומר הוא טען שהוא פגש הרבה מאוד אנשים ואף זימנו את כל העדים האלה למשפט, אך היה באליבי הזה חור ובו הגיעה עדה, שהייתה ידידתו של חרמון והעידה שסעדה איתו בלילה ואחר כך הקפיץ אותה הביתה, כאשר המרחק בין הבתים שלהם הוא של כמה דקות. לאחר שהוריד אותה אמר לה שהוא חוזר לביתו שלו. היא נזכרה שהיא שכחה אצלו ספר, לכן התקשרה אליו ובמשך חצי שעה אין קול ואין עונה. שכנו של חרמון שמע באותו ערב צעקות שעולות מדירת הגג של חרמון, גם שמע קול חבטה עמום של חפץ כבד שנפל ואחר כך שקט. איש לא ראה ריב ביניהם או את כרמלה בדיוק נכנסת לביתו. הגופה של כרמלה נמצאה בשומרון, לאחר שמישהו הצית את הגופה. האש כוונה לאזור הבטן כדי שלא ניתן יהיה להוציא את הד.נ.א. הגופה הייתה מגולגלת בשטיח שעליו נמצאו שלוש שערות של כלב דוברמן ולאחר ששלחו אותם למעבדה מיוחדת, מצאו התאמה בין כלב זה לבין כלבו של חרמון. יום לאחר הרצח חרמון מחליף את כל ארבעת צמיגי גלגלי רכבו ולא משנה ששלושה חודשים לפני כן הוא עשה זאת. חוץ מזה הוא נצפה מנהל שיחות ארוכות עם אחיו, שהיה עו"ד פליליסט ידוע ומומחה בתחום המשפט הפלילי. אלו כל הראיות שהיו בתיק. ראשית הוא כפר באשמה לחלוטין. כפר בכך שלא הכיר את האישה, שלא רצח אותה, לא נפגש איתה – טקטיקה לא נכונה. אם היה אומר חרמון שהכיר אותה והיה מודה בכך שידע שהיא בהריון, לא ניתן היה להרשיע אותו ברצח. אך מה שעשה חרמון זה הכחיש מכל וכל ולתביעה הייתה תמונה כוללנית עם הרבה חלקים של פזל וכל חלק כשלעצמו לא מחשיד, אז מה אם דיבר עם אחיו, אז מה אם החליף צמיגים. אך ביהמ"ש במקרה הזה הגיע למסקנה, שההיגיון הוא כזה שיש רק מסקנה אחת ויחידה אפשרית לאור כל הראיות הנסיבתיות האלה והם, שהנאשם רצח את חברתו.

 

אם כן, לראיה נסיבתית יש משקל עצום. אם הן מובילות למסקנה חד משמעית והגיונית שמובילה את ביהמ"ש ולומר שכן, זהו האדם שביצע את העבירה, אז יש להן כוח עצום.

 

כלל הראיה הטובה ביותר משותף גם להליך האזרחי. כלל זה יציר הפסיקה ואף שינתה את הכלל הזה בהמשך. הרציונאלים שעומדים בכלל הזה הוא למנוע זיופים. פס"ד אונגר – משנת 98. בעל מניות נפטר ויורשיו סברו, שהם יירשו את הבעלות במניות. אך הגיע אדם שהיה שותף עסקי בשם עופר ואמר, שלפני שהוא מת הוא העביר לו את כל מניותיו. לצורך כך, הציג לביהמ"ש צילום של כתב העברת המניות ולכאורה, לצילום יש חתימה של הנפטר אך היורשים טענו שהמסמך מזויף וביהמ"ש נדרש להכריע בשאלה, האם עופר צריך להביא את המסמך המקורי של העברת המניות. חשין אמר, שניתן להוכיח תוכן של מסמך גם על ידי העתקו, כל עוד בעל הדין יכול לתת הסבר סביר מדוע הוא לא מציג את המקור. כלומר אפשר להביא את העתק ולאו דווקא את המקור, כל עוד יש לך הסבר. במקרה זה, עדיין רצו לראות את המקור, אך מהמקרה הזה והלאה, ביהמ"ש הבין שהכלל הגדול של הראיה הטובה ביותר שהיה עד למקרה זה, כלל של קבילות, הפך להיות כלל של משקל.

 

כלל הראיה הטובה ביותר במישור האזרחי

במישור האזרחי בעלי דין יכולים להתנות על הכלל ואם יש הסכמה, רואים את הסוגיה הנפוצה של העתקים. אך לגבי צוואה, וצוואות בלבד, יש סעיף מיוחד שהינו סע' 68(ב) לחוק הירושה שהינו דין מיוחד ודורש הצגת צוואה מקורית, לכן אי אפשר לקבל צילום ולא משנה אם יש חריג מהכלל או יציאה ממנו.

 

חריגים לכלל הראיה הטובה ביותר

ראשית, המקור אבד או הושמד. הושמד כולל גם רשלנות של בעל הדין שרוצה להסתמך על המקור. במקרה כזה אפשר להביא העתק.

 

פס"ד שניר – המשטרה ביצעה הקלטות של חשודים ובטעות היא מחקה חלק מהקלטות. לפני שהקלטות הושמדו, נערך סיכום של הדברים שנאמרו בקלטות וכל מה שהיה בהן. הקצין שערך את ההקלטות העיד במשפט והיה תמליל של מה שהיה בהקלטה, זה מהווה ראיה משנית, כי זה העתק ולא המקור. במקרה זה, סליל ההקלטה לא מעניין כחפץ, אלא מה שכתוב בה. לכן, אנו מסווגים את הקלטת כמסמך ואם כך, אזי חל כלל הראיה הטובה ביותר וצריך להביא את המקור והמקור זו הקלטת, אך המסמך הושמד על ידי מי שצריך אותו וזוהי המשטרה. לכן, ביהמ"ש קבע, שאם המסמך אבד או הושמד ואפילו בשל רשלנות של בעל הדין שרוצה את המסמך הזה, תותר הגשת התחליף כי חל החריג לכלל.

 

שנית, הבאת מסמך קשה מאוד עד בלתי אפשרית, למשל שהמסמך נמצא במדינה זרה.

 

שלישית, טביעות אצבע – סעיף 6(3) שהינו החריג. שכן במקרה כזה אפשר להביא צילום.

 

רביעית, רשומה מוסדית – סע' 41א' ו-41ב' לפקודת הראיות. העתקים שיוצאים ממשרדים ממשלתיים, כמו נסח טאבו, או פלטים של מחשב, ר.פ מהמשטרה וכו'.

 

ג. ראיות סטטיסטיות – ד.נ.א., טביעת אצבע, כתמי דם. קרי המדובר בראיה נסיבתית ערטילאית שלא קושרת את הנאשם למשהו מסוים, אלא רק מעידה על הסתברות שלא היה במקום. כשיש ראיות כאלה התיק יותר בטוח, שכן אם יש לי טביעות אצבע, כתמי דם, הן ראיות יותר חזקות במובן שקשה לתקוף אותן, מהימנות לא חלה עליהם לרוב ויש לנו יותר ביטחון בתיק.

 

 

123
(3 votes, average 2.67 out of 5)
אמצעי הוכחה וגביית ראיות2.67 out of 50 based on 3 voters.


חיפוש מהיר



כניסת עורכי דין



עקבו אחרינו

צור קשר


שמאים מומלצים | חיפוש שמאי לפי אזור | אינדקס שמאות טיפים ומידע כללי ספרות מקצועית בנושא משפט פלילי אמצעי הוכחה וגביית ראיות