Thursday, Jun 22nd

Last update10:01:33 AM

הקרוב כעד במשפט פלילי

  • PDF

 

סע' 3-4 לפקודת הראיות – הכל כשרים להעיד. לכן, חובה עליהם להעיד ולכן אפשר לאכוף את זה – ביזיון בימ"ש. אך יש סייג. סעיפים אלה קובעים שבני זוג, הורים וילדים אינם כשירים להעיד במשפט פלילי לחובת משנהו. לא ניתן לכפות עליהם להעיד אחד כנגד השני. גם לא כנגד מישהו שמואשם יחד עם אותו קרוב משפחה. כל זה חל רק בהליך פלילי וזה במשפט עצמו ולא במשטרה. למשל, אם מדובר באישה בעל ובשותף של הבעל, לא ניתן לכפות על האישה להעיד כנגד השותף של בעלה שמואשם ביחד עם בעלה באותו כתב אישום. במשטרה כללים אלה לא חלים.

סע' 6 לפקודה – יש אפשרות לעשות שימוש בעדות של בני המשפחה בתור עדי הגנה. כך, מה שהם אמרו יכול להפליל את בן המשפחה בחקירה נגדית. כלומר היא לא תעיד בחקירה ראשית, אלא בחקירה נגדית.

 

הרציונאל של סעיפים 3-4 הוא לשמור על שלום בית. לא רוצים לערער את התא המשפחתי ובשלמותו. קרוב המשפחה נמצא במצב של טרילמה, או שהוא מפליל את הקרוב, או שהוא נותן עדות שקר כדי לא להפליל את הקרוב שלו ואז הוא יועמד לעבירה פלילית, או שהוא שותק ואז יש בפניו סנקציה פלילית. לכן, כדי לא להעמידו בטרילמיה כזו, יש לו פטור.

 

כמו כן יש רציונאל היסטורי והוא נבע מהתפיסה של בעלות הגבר על אשתו. קרי, לבעל ולאישה יש אישיות משפטית אחת. לכן לא ניתן לכפות על אדם להעיד כנגד עצמו, שכן הם נחשבים כאחד.

 

לדעת המרצה, זה צריך להיות כלל של משקל בשאלה, האם להעיד אדם כנגד אחר, אך היום זו שאלה של קבילות. שכן, גם אם האישה תרצה להעיד נגד בעלה, זו תהיה עדות בלתי קבילה.

 

סע' 3 – בן זוג= על פי פקודת הראיות הוא רק מי שהחוק שלנו מכיר בו כנשוי. קרי, צריך שבני הזוג יהיו נשואים כדין (ולאו דווקא כדמו"י). גם אם בזמן העבירה הם לא היו נשואים אך ביום מתן העדות והוגש כתב האישום הם נישאו, לצורך העניין הם נשואים, כך שלא ניתן יהיה לכפות עליהם להעיד אחד כלפי משנהו.

 

סע' 4 – הכוונה לילדים טבעיים, מאומצים. כלומר, הורה חורג לא נגדר בהגדרה. כלומר, הורה חורג נחשב להורה שחי עם הילדים של בן הזוג והוא נחשב להורה חורג, כי הוא לא אימץ אותם על פי כללי האימוץ המקובלים. לצורך העניין הם כשירים להעיד אחד כנגד משנהו, כלומר הם חייבים. לכן זה לא מתיישב לעתים עם ההיגיון של הרציונאליים.

 

הסיפא של סעיפים 3-4 מדברת על עדות קרוב כנגד מי שמואשם יחד עם בן המשפחה. המשמעות הפורמאלית היא, שאם יש כתב אישום אחד וביחד עם ההורה מואשם עוד מישהו, הסיפא תחול ובן המשפחה אינו חייב להעיד נגד השותף. החשש הוא, שגם אם בן המשפחה מעיד כנגד השותף, הוא יכול להפליל את בן המשפחה. שכן הוא יכול לתת עדות על השותף, אבל אז סנגורו של השותף ישאל אותה שאלות שבסופו של דבר היא תפליל את השותף. לכן זה בעייתי. לעניין זה פס"ד מתוסיאן – מצב שבו עדות הקרוב מפלילה לא רק את השותף, אלא גם את הקרוב עצמו. ביהמ"ש שאל, האם אפשר להשתמש בזה כראיה. מתוסיאן הואשם יחד עם נידל בעבירה של ייבוא סמים. רצו שאשתו של נידל תעיד נגד מתוסיאן. היא הסכימה, אך סנגורו של מתיסיאן התנגד שתעיד וטען, שעדותה יכולה לשמש גם נגד בעלה.השופט לוין בדעת רוב קבע, שעדות האישה לא יכולה לשמש כנגד בעלה ולכן, יש לפצל את העדות. קרי, היא תהיה קבילה רק ביחס לשותף ולא ביחס לבעלה, אחרת הדבר מנוגד לרישא של סע' 3. אם כך אין משמעות לסיפא. שמגר שהיה במיעוט ואמר, שהתפיסה הזו של הפיצול יוצר איזשהו התעלמות מהסיפא של סע' 3, שכן ברגע שהקרוב בחר להעיד נגד השותף, אז ניתן להשתמש בעדותו כנגד הקרוב. דעת הרוב שיש לפצל את העדות, דבר שאינו מתיישב עם ההיגיון.

 

חריגים לכלל

סע' 5 – עדות מותרת. נקבע, שבני משפחה כשרים להעיד אחד לחובת השני בהליך פלילי, למרות האמור בסע' 3-4 וזאת כאשר מדובר בעבירות המנויות בסע' 5. סע' 5(1) – חבלת גוף או אלימות או איום באחד מאלה: חבלת הגוף משמעה כל פגיעה בגוף, גם זו שנובעת מרשלנות ולא נובעת ממחשבה פלילית. השאלה היא, כלפי מי צריכה להיות מופנית האלימות? בעבר, פורש הסע' בפסיקה כך שהאלימות צריכה להיות מופנית כלפי בן משפחה. אך לאור פסיקה שונה, ביהמ"ש הרחיב את הנפקות של האלימות, כך שיש לפרש אלימות כעבירה שמכוונת כלפי כל אדם, גם כלפי זר. קרי, שאם בעבר בן משפחה יכול להעיד על כך שהאישה יכולה להעיד על בעלה שהכה אותה, היום היא כשרה וחייבת להעיד, גם אם היא ראתה אותו מרביץ לשכן, אם עבר את גבול החלקה. השינוי הזה חל בגלל הצורך להילחם בפשיעה המוגברת, בה האלימות תפסה ממדים. רוב העבירות נכנסות לתוך חריג של סע' 5(1).

 

אלימות כנגד מה? כלפי מה צריכה להיות מופעלת האלימות? כלפי גוף בלבד? לא. האלימות יכולה להיות גם כנגד גוף וגם כנגד רכוש. פס"ד רוקח – בעל הצית מסעדה ואשתו נתנה במשטרה הודעה מפלילה כנגדו. ביהמ"ש מקבל את ההודעה של האישה במקום עדותה מכוח סע' 10(א) ואומר, שהאישה כשרה להעיד נגד בעלה, כלומר היא חייבת להעיד נגדו, גם כנגד אלימות שמופנית כלפי צד ג' או כלפי רכוש. במלים אחרות, במצב דברים רגיל, היא לא כשרה להעיד נגד בעלה, אך פה הוא הצית ואנחנו נקבל את עדותה. ביקורת נוספת היא, שיש כאן מצב אבסורד, לפיו אישה חייבת להעיד נגד בעלה בעבירות אלימות, אפילו מדובר באלימות מאוד פשוטה, אך בעבירות חמורות כמו ריגול, היא לא יכולה להעיד.

 

סע' 5(2) – עבירות פנים משפחתיות – סע' 337 או 362 לחוק העונשין. מדברים על הפרת חובת הורה לדאוג לילדו. כמו עבירות מין בתוך המשפחה, עבירות זנות ותועבה. כל עבירות אלה מכשירות את בן המשפחה ולא כלפי זר. קרי, כלפי בן המשפחה שנעברות ע"י בן המשפחה. סע' 5(2)(א) קובע שאם הורה, ילד או בן זוג מפרים צו הגנה מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, יש חובה להעיד נגדם.

 

סע' 5(3) – עבירות בנוגע למהלך התקין של המשפט – כמו שיבוש מהלכי משפט, הדחה וחקירה. כלומר שלא תהיה השפעה על קרוב המשפחה, כאשר בן משפחה מנסה להטיל לחץ על בן משפחה אחר שלא ימסור מידע. בנסיבות אלה גם כשמדובר בשיבוש הליכי משפט, אפשר להעיד.

 

סע' 5(4) – ניסיון לעבור על עבירה – כל ניסיון כזה יש כשרות וחובה להעיד, גם אם לא צלח הניסיון לשבש הליכי משפט או להפעיל אלימות כלשהי, עדיין בנסיבות אלה נאפשר להעיד.

 

סע' 183 – עבירת הביגמיה – רשאי בן הזוג להעיד נגד בן הזוג האחר.

עדות של בן המשפחה מטעם ההגנה

סע' 6 – קובע, שעדות לזכות בן משפחה ראיה לחובתו. נקרא בן זוג להעיד לזכות בן זוגו, או נקרא הורה או ילד להעיד זה לזכותו של זה, תהא העדות בין בחקירה ראשית ובין בחקירה שכנגד מטעם התביעה, כשרה לשמש ראיה להוכחת אשמתו של הנאשם. במלים אחרות, כשעדי הגנה כעדי הגנה יש לבני המשפחה כשרות להעיד. אם הוא מעיד כעד הגנה, אז כל אשר הוא יאמר יכול לשמש לחובת הנאשם.פס"ד כרמי – אב ובתו הועמדו לדין על קשירת קשר להברחת סמים לארץ. הבת גילתה בחקירה במשטרה, שהאב היה מעורב בעסקת הסמים. הוגש כתב אישום אחד נגד האב ובתו ובמשפט הבת בחרה לחזור בה מהודאתה והתביעה רצתה להגיש את הודאתה במשטרה מכוח סע' 10(א) וביהמ"ש מקבל את עדותה לפי 10(א) ומרשיעה. או אז, התביעה הגדילה וביקשה להשתמש בהודאה של הבת במשטרה גם כנגד האב. הסנגור טען, שסע' 10(א) לא חל על האב במקרה זה. ביהמ"ש קבע, שאין מקום לקבל את אמרת החוץ של הבת שנאמרה במשטרה כנגד האב, משום שזו עקיפה של סע' 4. כלומר, ברגע שסע' 10(א) נכנס לשימוש, נעקוף את סע' 3-4 ולכן, גם אמרת החוץ שלה לא כשרה לצורך העניין. במלים אחרות, כשקרובי משפחה מואשמים באותו כתב אישום והנסיבות הם שצד אחד מפליל את עצמו ואת הקרוב, אי אפשר להשתמש בסע' 10(א), זה עוקף את סע' 4.

 

הקטין כעד

חשוב!!!

חוק הליכי חקירה והעדה, התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית וחוק לתיקון דיני ראיות – הגנת ילדים – יש לבוא עם חוקים אלה לבחינה!!!

 

כשמדובר בקטינים יש להבחין בין המישור הפלילי לבין האזרחי.

 

במישור הפלילי – סע' 55 לפקודת הראיות. החשש הבסיסי שקיים ביחס לקטינים הוא, שקל להשפיע עליהם ושכמובן יש חשש שהם לא באמת יבינו מה ההבדל בין להגיד את האמת או שקר, לא מבינים את ההשלכות של אמירת האמת. למרות זאת, הכלל הוא כלל של כשרות. קטין תמיד כשר להעיד והדבר תלוי בגילו. כלומר, לפי סע' 34(ו) לחוק העונשין, גיל הקטינות הוא 12 שנים. קטין מתחת לגיל זה לא נושא באחריות פלילית ולכן, הוא לא בר אזהרה לצורך עדות. קטין מעל גיל 12, נושא באחריות פלילית ויחד עם זאת יש קבוצת הגיל שבין 12-14 בה חל חוק הגנת ילדים שקובע, שילד לצורך החוק הזה הוא עד גיל 14 ולא עד גיל 12. לכן, אין צורך בתוספת ראייתי כשהוא מעיד. ילד בן 12 ויום כשהוא נותן עדות בבימ"ש, הוא בדיוק כמו כל אחד מאיתנו והוא כשר לתת עדות. קטינים מתחת לגיל 12, גם הם כשרים להעיד, אבל מאחר והם אינם ברי אזהרה, ביהמ"ש צריך לבחון את כשרותם, את היכולת שלהם לעמוד בביהמ"ש ולהעיד. את זה עושים באמצעות שני תהליכים/מבחנים:

 

ראשית, בודקים את כושר העדת הקטין – השופט למעשה מנהל שיחה עם הקטין ובודק את יכולתו להבין את מה שהוא אומר, את המשמעות של החובה להגיד אמת, את היכולת שלו לקלוט רשמים.

 

שנית, אם הוא כשיר מבחינות אלה והשופט מתרשם שהילד מבין ויודע וכשר להעיד, הוא מזהיר אותו בשפה שתהיה ברורה לו – סע' 55(א).

 

אם בימ"ש מצא ששני תנאים אלה לא מתקיימים, ביהמ"ש רשאי לא להעידו ואפשר גם להפסיק עדות שהתחילה, כשתוך כדי העדות מגלים שהדברים לא מתיישבים. כלומר, ההכרעה לגבי כושר העדת קטין מתחת לגיל 12 יכולה להיעשות בכל רגע ושלב.

 

סע' 55(ב) לפקודה – קובע, שאסור לבסס הרשעה על סמך עדות יחידה של קטין מתחת לגיל 12, אלא אם כן נמצא חיזוק בחומר הראיות. כלומר, כשיש עדות של קטין לא בר אחריות מתחת לגיל 12, אך ביהמ"ש בחן אותו והוא מצא שהילד מבין את העניין והוא יודע להבחין בין טוב לרע, הוא יעיד ואם זו העדות היחידה שיש במשפט, לא ניתן להרשיע על סמך עדות יחידה זו, אלא אם כן יש חיזוק.

 

החוק לתיקון דיני ראיות הגנת ילדים

הכלל הבסיסי של החוק הוא, שבעבירות נגד המוסר (כבר לא קיים המינוח הזה) שהיום זה נקרא עבירות מין, לא יעיד ילד שטרם מלאו לו 14 שנים, שהרי אמרנו שילד לפי החוק = עד גיל 14, אלא אם כן עדותו הותרה על ידי חוקרי ילדים כמו עובד סוציאלי, פסיכולוג – בעלי הכשרה מקצועית מתאימה. אם חוקר כזה אומר שלא ניתן להעיד את הילד בביהמ"ש, או אז אין שיקול דעת לביהמ"ש.

 

עבירות שהחוק חל עליהם מנויות בתוספת לחוק והן בד"כ עבירות של זנות, מין, תועבה וכו'. החוק חל גם על ילדים חשודים ולא רק על ילדים שהם הקורבנות. כלומר, כאלה שביצעו עבירות מין בילדים אחרים. הרציונאל הוא להגן על שלמות נפשו של הילד, גם אם הוא בכובע של קורבן, של חשוד, או של עד. כלומר, בכל מצב חוקר הילדים יחליט מה לעשות עם אותו קטין וייתן את האישור באשר לעדותו. הביקורת שהושמעה לגבי החוק הזה היא, שנקדם את החוק למקומות חדשים, שכן היום יש לנו אמצעי תקשורת מתקדמים כמו מחשבים, מצלמות במעגל סגור, אך גם זה לא הביא לשינוי החוק ואמרו שגם אם זה יהיה במסגרות משוכללים כמו מקומות נעימים, בכל זאת השאלות שנשאלות עשויות לפגוע בשלמות הנפש של הילד, חשיפתו מחדש לטראומה יכולה לחשוף אותו לנזקים. לכן החוק לא השתנה.

 

 

סע' 55(ב) לפקודת הראיות– קובע, שאסור לבסס הרשעה על סמך עדות יחידה של קטין, שמתחת לגיל 12, אלא אם כן נמצא, חיזוק בצידה.

 

חוק לתיקון דיני ראיות – הגנת ילדים, תשט"ו - 1955

 

מדבר על עבירות נגד המוסר, כמו עבירות מין. לפי חוק זה, ילד שטרם מלאו לו 14, לא מעיד, אלא אם עדותו הותרה על ידי חוקר ילדים. לביהמ"ש אין שיקול דעת בעניין זה. כלומר, אם החוקר אומר שאין להעידו, ביהמ"ש לא יכול לחקור את הילד.

 

המדובר על עבירות מסוימות, כמו עבירות מין, זנות, עבירות תועבה, הנמצאות בסימן ה' לפרק י' של חוק העונשין. העבירות עצמן נמצאות בתוספת לחוק תיקון דיני הראיות. חוק זה חל גם על ילדים חשודים, לא רק על ילדים קורבנות, או ילדים שהם עדים לעבירות מין שבוצעו בסמוך אליהם. אם כן, גם בילדים שפגעו בילדים אחרים, למשל ילד בן 14 שאנס ילדה בת 10, החוק הזה חל על העבריינים הקטינים.

 

הרעיון שעומד מאחורי כל ההגות של חוק זה הוא,, שרוצים למנוע נזק פסיכולוגי נוסף לילד. גם כאשר הוא קורבן וגם כאשר הוא חשוד. כלומר, גם כשהילד חשוד, סביר להניח שהוא עבר נזק כלשהו שהוביל אותו לביצוע עבירות מין בקטין והתפיסה היא פטרנליסטית מחייבת ותומכת במצבו של הילד, כך שרוצים למנוע כל נזק בכל כובע שחובש הילד בראשו בביהמ"ש.

 

חוקר ילדים

חוקר הילדים הוא אדם בעל הכשרה מקצועית מאוד ייחודית, כמו עובד סוציאלי, פסיכולוג וכו'. לכן החוק כותב על מינוי חוקר ילדים, ששר המשפטים ממנה אותו לאחר התייעצות בוועדה. בוועדה יש 5 שופטים של בימ"ש שלום. כלומר, זה לא דבר פשוט למנות חוקר ילדים, כי ההחלטה של חוקר הילדים היא מאוד גורפת. שכן הוא יכול להחליט שהנאשם שעומד בדין, יורשע על סמך עדות שלו, של חוקר הילדים, בפני ביהמ"ש, שאליה יצרפו תוספת ראייתית מסוימת. קרי, לא ניתן לחקור את החוקר חקירה נגדית, כי הוא שמע מפי הילד מה היה. לכן, לא ניתן לשים כל אדם בתפקיד הזה.

 

ראשית, חוקר ילדים צריך לתעד את עדות הקטין. זה יכול להיות ברישום, בהקלטה, בהסרטה. סע' 5א' קובע, שעל חוקר הילדים לתעד חקירת ילד הנעשית על ידו במלואה, לרבות כל חילופי הדברים עם הילד הנחקר בנוכחותו כדלקמן:

 

א. באמצעות וידיאו – כך גם רואים וגם שומעים, זהו המצב האופטימאלי, כי מתרשמים באופן בלתי אמצעי מה חווה הילד, שכן רואים את תנועות גופו, את הפנים שלו ואת ההבעות שלו. מה גם, שמסתכלים על הילד בגובה הטבעי שלו.

 

ב. בהקלטה קולית – אם אין אפשרות סבירה לתיעוד בוידיאו.

ג. אם סירב הילד להשיב בגלל השימוש בוידיאו כי לא נוח לו, אז בכתב. קרי, אם אין אפשרות סבירה לתיעוד והקלטה קולית או אם סירב הילד להשיב לשאלות החוקר, אז בכתב.

 

בהמשך עושים תמליל של השיחה שיוכן בכל מיני מקרים, אם מוגש כתב אישום, לפי דרישת התובע וכו'. אם כן, חשוב להבין, לפי ס"ק ו' – מיד בפתיחת החקירה, יבהיר חוקר הילדים לילד את חשיבות תיעוד החקירה בוידיאו ויפרט את דרכי התיעוד האחרות. כלומר, יכול להיות שילד ירגיש לא בנוח מול מסרטת וידיאו, או אז לא תהיה ברירה אלא לעשות זאת בדרך אחרת.

 

שנית, עריכת דו"ח לגבי עדות הקטין. חוקר הילדים גם רושם בדו"ח את ההתרשמות האישית שלו בקטין ואת המהימנות שהקטין הציג בפניו ואז, לאחר כל אלה, חוקר הילדים צריך להחליט האם להעיד את הקטין או לא. קרי, האם חוקר הילדים יגיע למסקנה שהוא בעצמו יגיע להעיד בביהמ"ש, או שמא יביא את הילד והכל בהחלטת החוקר. שכן, אם העדות עשויה להזיק לילד ולא איכפת לו אם מדובר בנאשם שביצע עשרות עבירות מין, אלא מעניין אותו את מי הוא חקר ואיך הוא שומר על שלומו הנפשי וכמה הוא יגרום לו הכי פחות נזק. ברגע שחוקר הילדים מחליט שהוא לא מעיד את הקטין, הוא בא במקומו לביהמ"ש ומעיד במקומו, מראה את התמליל וההקלטה וקובע את ההתרשמות שלו לגבי הנזק של הילד וזה כשלעצמו בעל משקל מאוד כבד. זה יכול היה להיות אחרת, כי היו אומרים שבנסיבות האלה לא רוצים לגרום לילד נזק ולכן נביא את החוקר, אך אז יגידו שמשקל העדות נמוכה, אך לא. שכן, אומר ביהמ"ש והמחוקק קבעו, שילד מעיד וחוקר ילדים מעיד, זה בעל משקל זהה מבחינת המהימנות והיכולת להוביל להרשעה בסופו של יום.

 

אם הילד מגיע להעיד, הוא צריך תוספת ראייתית לחיזוק. אם חוקר הילדים מגיע להעיד, צריך סיוע.

 

סע' 9(א) קובע את החריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, לגבי היכולת של חוקר הילדים. אם חוקר הילדים אוסר על העלאת הקטין לדוכן העדים, אז גם הודאת הקטין וגם דו"ח החוקר קבילים כראיה במשפט, למרות שמדובר בעדות שמיעה. זה המקור לכך, שלא מדובר במשהו בלתי קביל, למרות שמדובר בעדות שמיעה שלכאורה היא בלתי קבילה.

 

סע' 11 קובע, שלא יורשע אדם על סמך עדות חוקר הילדים, ללא שמצאנו סיוע. כאשר נדרש סיוע, כשיש חוקר ילדים שצריך סיוע ויש נאשם ששותק, שתיקת הנאשם לפי החוק משמשת או חיזוק או סיוע. אם הנאשם שותק במשפט, זה משמש סיוע לראיות התביעה. למשל, מקרה של חוקר ילדים שחקר ילדה בת 7 וקבע שלא להעיד אותה ולכן, הוא מקליט את המקרה, מתעד אותו, עורך דו"ח, תמליל, מגישו לביהמ"ש ומעיד במקומה בביהמ"ש על הרשמים שלו ועל הפגיעות המיניות שביצע בה הנאשם. הנאשם שתק. אם כן יש עדות חוקר ילדים שצריכה סיוע וכעת יש לו סיוע בגלל שהנאשם בחר לשתוק. אך כל זה, למעט מקרה של ילדים. כלומר, כאשר נדרש סיוע, לא ניתן למצוא את הסיוע בשתיקת הנאשם, כפי שקובע סע 162 לחסד"פ, שכן בסע' זה ישנו בסיפא של הסע' חריג לעניין סע' 11 לחוק לתיקון דיני ראיות. כלומר, בנסיבות כאלה, לא נוכל לקחת את שתיקת הנאשם כסיוע, כי לא מעידים את הילד ולא מעידים את האיש עם המוגבלות, שכן מי שמעיד במקומם הוא חוקר הילדים שלא נחקר בחקירה נגדית.

 

לסיכום, חוק הליכי חקירה והעדה התאמה לאנשים עם מוגבלויות שכלית ונפשית – סע' 162 לחסד"פ. כשמגיעים לביהמ"ש ונאשם מחליט לשתוק, הוא מנצל למעשה את זכות השתיקה, אך ניתן להסיק מכך חיזוק או סיוע. סע' 11 לחוק לתיקון דיני ראיות, שהינו חריג לכלל שאומר, שאם יש חוקר ילדים לאחר שחקר את הילד והתרשם ממנו והחליט שלא להעיד את הילד בביהמ"ש, כבעל סמכות לכך. זהו מצב שהינו חריג לכלל פסילות עדות השמיעה. מגיע החוקר לדוכן העדים ומעיד במקום הילד ועונה לתביעה מה הילד סיפר לו. כאמור, הנאשם שותק ולפי סע' 11, כשיש מצב שבו חוקר הילדים מעיד במקום הילד ונאשם ששותק (ובד"כ שתיקתו = סיוע), כאן השתיקה שלו לא תשמש סיוע, כי לא מעידים את הילד ולא חוקרים את החוקר חקירה נגדית. לכן, לא נגרום למצב בעייתית מבחינת הנאשם ונבקש סיוע בראיה אחרת, שהיא לא שתיקתו של הנאשם.

 

כשיש ראיה נגד אדם והוא שותק, בעצם השתיקה הוא מפליל את עצמו, לכן יש פה אבסורד. לכן טוענים אנשי האקדמיה, אם אתה אומרים שיש לו זכות לשתוק, מהצד השני אתם מגניבים את העונש. לכן יש כל מיני טיעונים בעד ונגד האם כן להשתמש בשתיקת הנאשם כסיוע, כן או לא.

 

* רק כשהילד מעיד, שתיקת הנאשם תהווה סיוע.

 

סיטואציות שעלו בפסיקה

מצב 1, קטין עובר את גיל 14 במהלך המשפט – מה קורה במצב זה?

 

כלומר, הילד היה קטין בעת שביצע את העבירה ונחקר על ידי חוקר ילדים, יש תיעוד וכל מה שדורש ומתחיל המשפט. באמצע המשפט יש לו יום הולדת (מביאים לו בלונים, עוגה, שרים לו והשופט אפילו אוכל עוגה,חחח). מה עושים? זה עלה בפס"ד דרכי – הוגשה הודאה של קטינה שניתנה בפני חוקר ילדים. במהלך המשפט, הקטינה עבר את גיל 14 והתביעה קראה לה להעיד, במקום עדות חוקר הילדים. העליון קבע, שהודאת חוקר הילדים והדו"ח שלו, אינם נפסלים בשל העובדה, שבמהלך המשפט הילדה עברה את גיל 14. קרי, העובדה שלא מעידים אותה, לא פוגעת אוטומטית בעדות שלה. יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. כלומר, הסנגור לא מנוע מלקרוא לה לעדות. העובדה שהסנגור לא ניצל זאת, אין בה כדי לפגום בעדות של חוקר הילדים. אם כן, במקרה זה יש לביהמ"ש שיקול דעת. אם כן, ישתמשו בהודאתה בפני החוקר ולמרות שעברה את גיל 14 במהלך המשפט, לא תעיד בפני ביהמ"ש, אלא ישתמשו בדו"ח החוקר ובחוקר עצמו. שכן, הרציונאל הוא להגן על הקטין. אם כן, אם אפשר להשתמש בעדות של החוקר, דבר שיהיה לטובת הילד, לוקחים את מה שהיה עד אותו רגע ובכך שומרים על הנפש של הילד. יכול הסנגור לקרוא לה, אך ביהמ"ש יכול להפעיל את שיקול דעתו. זה היופי שבעניין, כי לכאורה זה יכול להיות מצב, שאם הילדה עברה את גיל 14 ביום אחד, הילדה תעלה להעיד וכל מה שהיה לחוקר הילדים ימחק.

 

מצב 2, הקטין עבר את גיל 14 והודאה נמסרה על ידי חוקר הילדים. כעת הקטין בא לתת עדות בבימ"ש. מה היחס בין ההודאה שניתנה על ידי חוקר הילדים, לבין העדות שלו? האם יש להעדיף את העדות של הקטין על פני חוקר הילדים, או שמא לתת להם משקל זהה או אחר?

 

הפסיקה קבעה, שניתן להעדיף את הודעת חוקר הילדים על פני עדות הילד בביהמ"ש, משום שהקבילות של הודעת חוקר הילדים והכוח הראייתי שלה לא נפגמים, רק בגלל שהילד פתאום התבגר.

 

מצב 3, חוקר הילדים אישר להעיד את הקטין ובאמצע נקטעת עדות הקטין בביהמ"ש על ידי חוקר הילדים ועוצר אותו מלהעיד. מה המשמעות של מה שנאמר עד אותו רגע?

 

במקרה כזה, מה שהעיד הילד עד לאותו רגע נפסל לגמרי. מגישים את ההודעה שהייתה בפני חוקר הילדים במקום העדות של הילד. שכן, הרציונאל הוא, שהחוקר טעה בשיקול הדעת שלו ומגיע למסקנה, שהילד לא יכול להתמודד עם המשך העדות מבחינה פסיכולוגית ולכן, התיקון של חוקר הילדים נעשה על ידי כך, שמבטלים את כל מה שנאמר על ידי הילד עד לאותו רגע.

 

במישור האזרחי

2 הבדלים בין המישור האזרחי לפלילי:

א. גיל הקטינות במשפט אזרחי הינו 14 ואילו במשפט הפלילי הוא גיל 12.

 

ב. עדות של קטין במישור האזרחי מתחת לגיל 14 טעונה סיוע, או הנמקה מהותית של ביהמ"ש – למה הוא מסתמך על עדות הקטין כדי להכריע בתיק – לעומת המצב במישור הפלילי, לפיו ילדים בגילאי 12-14 כשרים לעדות ולא נדרשת תוספת ראייתית בכלל (כל זה בעבירות רגילות). ההבדל נובע בגלל היסטוריה חקיקתית, לפיו המשפט הפלילי השתנה ובמישור האזרחי זה לא תוקן – סע' 54(1).

 

הערה!

יש כללים ביחס קטינים לכל העבירות וגם ביחס לחוק לתיקון דיני הראיות וכללים לדין האזרחי. לכן, יש לעשות את ההבחנה, כי הגילאים שונים והנפקות הראייתית היא אחרת.

 

לסיכום, הסייגים הם החשובים. חשוב להבחין בין הגילאים השונים, מתי צריך סיוע ומתי לא, מתי שתיקת הנאשם משמשת סיוע ומתי לא. זה הלב של החוק והעיקרון הגדול שמלווה את החוק הזה, הוא עקרון טובת הילד. זה הכי חשוב בחוק הזה. היו ניסיונות לשנות את החוק הזה.

 

חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית)

 

בחוק זה יש הגדרות מעניינות לראשונה, כי עד לאותו רגע לא היה חוק שמגדיר מה זה מוגבל שכלית, או מה זה אדם מוגבל נפשית. אלו דברים שניסו להגדיר בתחום של המשפט הפלילי המהותי, תחת הדיון בסע' 34ח' של סייג אי שפיות הדעת. אם כן, בחוק זה מקבלים תוצר מיוחד, שמגדיר מה זה אדם עם מוגבלות נפשית ושכלית.

 

אדם עם מוגבלות נפשית הוא אדם בעל כל לקות נפשית שיש לו מוגבלות להיחקר ולתת עדות, כלומר זה לא חייב להיות לקות נפשית פסיכיאטרית.

 

אדם עם מוגבלות שכלית זה אדם עם פיגור שכלי, או עם לקות שכלית אחרת שלא יכול להיחקר בגינה, או אדם עם הפרעה התפתחותית מורחבת, לרבות אוטיזם שבשלה מוגבלת יכולתו להיחקר או למסור עדות.

 

ישנם גם חוקים המשיקים לחוק זה, שהוא חוק הגנת ילדים, חוק הסעד לטיפול במפגרים, כל מה שקשור לחוק בתי המשפט וכו'. החשוב הוא, המהות.

 

רואים שיש בחוק זה שני פרקים עיקריים. האחד, כל מה שקשור להליכי חקירה – פרק ב'. פרק ג' מדבר על ההליך המשפטי. פרק ב' שעוסק בהליכי חקירה, עושה הבחנה בין מוגבלות שכלית ונפשית. מדבר ראשית על איך חוקרים אדם עם מוגבלות שכלית במשטרה. לכאורה, עד היום אין לנו את ההבחנה הזאת. אדם כזה לא מבין מה הוא מספר, מהי הנפקות של הדברים שהוא מספר. לאדם כזה יש לגביו כללים. לכן, כשמגיע אדם כזה, יש לחקור אותו אחרת. זה משהו חדש.

 

סע' 3(ב) – מדבר על הג'וב החדש שנוצר לחוקר, שהוא יציר חוק זה. כלומר, חוקר מיוחד צריך לעצור את החקירה שלו כשהוא מגיע למסקנה שהנחקר הוא בעל מוגבלות נפשית.

 

לגבי מינוי החוקרים, שהוא דבר מאוד מיוחד, כי המדובר על יצירת עבודה חדשה. מיהו אותו חוקר קבוע בסע' 9 ואילך. איך חוקרים חשוד עם מוגבלות, דברים של פרוצדורה. זה דומה לתיעוד שעושים עם חקירת ילדים – סע' 10.

 

קבילות הודאת אדם עם מוגבלות שכלית - סע' 15

אם הודה אדם עם מוגבלות שכלית בעבירה במהלך חקירה, שלא על ידי חוקר מיוחד, אלא חוקר רגיל, על התביעה להוכיח מעבר לכל ספק סביר, שההודאה הייתה חופשית ומרצון, אף אם לא העלה הנאשם טענה זאת. כלומר, הנטל על התביעה. בד"כ זה עולה רק אם הנאשם טוען שגבו ממנו את ההודאה בכוח ואז יתנהל משפט זוטא, בו התביעה תוכיח שההודאה הייתה חופשית ומרצון (סע' 12 לפקודה). אך בסע' זה, אם יש חוקר לא מיוחד שבפניו ניתנה הודאה – כי הוא החליט שזה דחוף – והנחקר הודה, יש להוכיח מעבר לכל ספק את חופשיות הרצון של הודאה זו. אם כן, זהו כלל מתקדם השונה מהנורמות הרגילות שבדיני הראיות, לפיו שומרים על זכויותיו של האדם בעל המוגבלויות המיוחדות שלו.

 

פרק ג – ההליך המשפטי

בהליך המשפטי לפי סע' 18, מדובר על אזהרת עד עם מוגבלות שכלית. (א) אם מצא ביהמ"ש שלא ניתן להזהיר את העד לפי סע' 12 לפקודה, מחמת שהעד אינו מסוגל בשל המוגבלות השכלית שלו להבין את החובה להגיד אמת, לא חייבים להזהירו, כאמור אם החוקר מבין שהנחקר לא מבין את משמעות האזהרה.(ב) אם לא הזהרנו את העד בגלל מוגבלותו השכלית, לא ניתן להרשיע את הנאשם על סמך עדות יחידה. אם כן, בנסיבות כאלה, כשיש רק את העדות שלו, צריך דבר לחיזוק כדי להרשיע, זאת רק בגלל עצם אי האזהרה.

 

סע' 20 – שימוש באמרת אדם עם מוגבלות שכלית או נפשית. אמרה שנגבתה מאדם עם מוגבלות, תהיה קבילה כראיה, אם תועדה בהקלטה חזותית, התקבלה חוות דעת מומחה ולפיה העד הוא אדם עם מוגבלות, חוקר המיוחד או חוקר המשטרה העיד על נתינתה. כלומר, משהו שאמר המוגבל מחוץ לכותלי ביהמ"ש נקבל אותו. ס"ק (ד) – אין להרשיע אדם על סמך אמרת אדם שביהמ"ש פטר אותו ממסירת עדות, אלא אם כן יש לה סיוע בראיה אחרת. כלומר, נעיד את החוקר על אמרת אדם שנמסרה לו מחוץ לביהמ"ש, אך נזדקק לסיוע.

 

סע' 22– העדות בביהמ"ש. ראה ביהמ"ש שהעד שמעיד בפניו הוא בעל מוגבלות וכי מסירת העדות יכולה לפגוע בו, הוא רשאי להורות מיוזמתו על גביית עדות באחת או יותר מהדרכים הבאות: או על ידי כך שלא בנוכחותו, או מאחורי פרגוד, או כשהשופט ועורכי הדין לא לבושים במדי משפט. זה כמו העדת ילד בסע' 2 לחוק לתיקון דיני ראיות.

 

בתפיסות המשפטיות החדשות בתחום הפלילי ואף בתחומים אחרים, יש מדיניות חדשה שבאה לידי ביטוי בהוראות החוק ובפרשנות הפסיקתית והנה גם ביטוי לתמורות חברתיות שהחב' הישראלית עוברת בעניין של זכויות אדם ואזרח, במעמד של קורבן, ילד ואדם מוגבל.

 

 

 

 

123
(0 votes, average 0 out of 5)
הקרוב כעד במשפט פלילי0 out of 50 based on 0 voters.


חיפוש מהיר



כניסת עורכי דין



עקבו אחרינו

צור קשר


שמאים מומלצים | חיפוש שמאי לפי אזור | אינדקס שמאות טיפים ומידע כללי ספרות מקצועית בנושא משפט פלילי הקרוב כעד במשפט פלילי